לפחות כמה פעמים בחודש פונות אליי בנות שמעוניינות להצטלם אבל ״אני חייבת להוריד 5-6 קילו, אין מצב שאני מצטלמת ככה ואז נקבע״.
ונחשו מה? זה לא קורה!
וזה לא בהכרח כי הן לא ירדו במשקל (או שכן) אלא בגלל שתמיד יש משהו אחר שצץ. משהו שמונע מאיתנו לעשות משהו שאנחנו רוצים. בעולם שכולו פרסומות של דוגמניות יפות, רזות ומושלמות, נראה לפעמים שאין מקום לכולן.
המרדף אחרי מראה מושלם: רזה, חטוב, חלק והרשימה עוד ארוכה, הוא מרדף של כולנו. גם שלי.
המשקל שלי בשנים האחרונות נע בין 63 ל73. זה לא בדיוק המשקל האידיאלי ובטח שלא ה״יויו״ הזה וכן, פער של 10 קילו זה המון! הייתי אצל כמה תזונאים שאמרו לי שיש לי עודף משקל קטן והדבר היחיד שחשבתי עליו (בלב, בלי אומץ להגיד) הוא- בואנה אבל אני נראית ממש סבבה!!!
ובכל זאת, המשכתי ללכת ולנסות להשיל אותם ממני. כי רזה כי יפה וזה מה שמראים לנו. יש לי בארון ״בגדים לכל תקופה״, ככה אני קוראת לזה. התקופה של עליתי קצת והתקופה של ירדתי קצת.
אני יודעת שאוכל בשבילי הוא מפלט, הוא נדרש כשאני עצובה, שמחה, כועסת, מתרגשת, והקילוגרמים יכולים לגרום לי לפעמים להתבאס ששוב משהו לא עולה עליי או שוב חשבתי שאצליח״להכנס״ לג׳ינס הזה - אבל זה לא קרה.
זה לא פוסט שמבקש עזרה או המלצה לתזונאים או מאמני כושר וגם לא למטפלים אלטרנטיביים שיעזרו לי להבין שהכל מתחיל מבפנים וכו וכו. אני מקבלת את הגוף שלי, את השינויים בו, את החשקים שלי לאוכל ואת זה שאני לא בטוח אצליח להשיג את ״המטרה הנדרשת״. טוב לי עם איך שזה, בדיוק ככה. אני מתאמנת פעמיים שלוש בשבוע באימוני קרוספיט עצבניים, הגוף שלי חזק ויש לי אפילו כמה שרירים מבצבצים (אבל תלוי בתקופה, כן?) ואני אוכלת אוכל בריא ומזין.
מבחינתי כל השאר זה בונוסים. כן, אני רוצה להיראות טוב תמיד, אבל אני גם ריאלית עם עצמי וחיה עם עצמי כמה שנים טובות כבר כדי להבין שלא הכל מושלם ויש לי עוד דברים חשובים לעשות.
אז בפעם הבאה שבא לכן לעשות משהו והג׳ינס קטן, תעשו טובה, קנו עוד מידה ותאכסנו בארון את רגשות האשמה. בתקופה של מגפה עולמית, משבר כלכלי, טרור בלתי פוסק והרשימה של הטרלול עוד ארוכה,
אני קופצת לתוך בגד ים וקפצו לי עוד 5 קילו, הם היו טעימים!!!